משהו קורה בבית, יותר נכון עם בעל הבית. אף אחד לא צריך לספר לי, הבת הקטנה שתמיד ידעה לקרוא את מה שהולך לקרות בבית. אני הייתי זו שידעה תמיד, גם בלי שטרחו לעדכן אותי, שעוד צלחת הולכת להישבר בבית. בשמונה פעמים צדקתי, ובפעם שלא, זו הייתה תקלה בלתי צפויה של הרגע האחרון. אני הייתי זו שזיהיתי שמשהו לא טוב אצל אמא, ואף אחד לא האמין לי, וזו שידעה שאבא זקוק למישהו מהילדים שיהיה קרוב אליו אחרי שהנורא מכל קרה. ככה השכרתי את הבית שלי ובאתי לגור עם אבא, אני, בעלי ושלושת הקטנים. אני גם זו שיודעת עכשיו להריח שמשהו עומד לקרות. עצוב? משמח? תלוי מאיזה כיוון תסתכלו על זה. לי, כמוז'יניקית של הבית זה קשה עד בלתי נסבל, גם אם לא בצדק. ועוד לא דיברנו על הדירה שלי שהשכרתי לתקופה של שנה, בלי אפשרות לשינוי.

כשהודעתי להם ביום בהיר אחד שהחיים שלהם משתנים, ידעתי שזה בגלל שהחיים שלי השתנו, והחיים של כולנו כבר לא ייראו כמו קודם. ואולי טוב שכך. כי החיים שיצרתי בשנה האחרונה, הם לא ממש בגדר חיים. החיים שגם ככה סטו ממסלולם התרסקו באותו יום שישי. מאז בימי שישי יש משהו עמום מבשר רע שמלווה את ההתעוררות שלי בבוקר. יום שישי הזה שהתחיל כמו כל יום שישי אחר. להוציא את ההחלטה להכין קוגל תפוחי אדמה עם קישואים. למה החלטתי לשנות מתכון? האם השינוי העיד על סערה מתקרבת? כך או כך, אותו יום שישי התחיל בשמחה בלב. כל יום שישי עושה לי טוב על הלב. אחרי שבוע שלם של עבודה, יש לי זמן לעצמי. נכון, שהזמן הזה מנוצל לטובת הבית ועדיין, אני זאת שמבשלת, מגהצת, שוטפת כלים, לבד, עם מוזיקה ברקע, קצת טלפונים, כוס קפה.

ישבתי במטבח.
הסתכלתי על השעון, יכולה לסמן לעצמי וי. היום השתדלתי וגם הצלחתי לעמוד בקצב. חמשת ימים תעשי כל מלאכותייך, וביום השישי תתני אהבת אם אמיתית. ריח הגיהוץ שהתערבב בריח הדגים נעם לאפי. לא יודעת למה נזכרתי פתאום במסיבת הסידור של דודי. אסור לי לשכוח להזמין את הסבתות משני הצדדים, ההזמנות תלויות על דלת המקרר. לחמותי אשלח בדואר, ולאמא שלי אביא בעצמי, אולי אקפוץ אליהם עם הקוגל הטרי שיצא מן התנור…אקח את הילדים, נגיד להם שבת שלום, ונחזור במונית הביתה, חישבתי את השעות. אין ספק, נספיק. וככה המחשבות עפות לי במוח, ותפוחי האדמה מתעופפים בתוך מכשיר הפוד פרוססור. והלב מאותת, לוחש בטון על- חושי שמשהו, ויותר ממשהו עומד לקרות.

אולי בגלל הרעש של הפוד פרוססור שקצץ את תפוחי האדמה לא שמעתי את הטלפון מצלצל בעקשנות, ואולי בגלל הצרחה העל- חושית ההיא שהחרישה לי את האוזניים, ואת המוח. לא שמעתי גם את הנייד, גם לא את צלצול הפעמון של הדלת. רק השכנה שלי שנכנסה בפתאומיות ועצרה את המכשיר. הרעש נעצר. והסתכלתי עליה בהלם. מה פתאם היא נכנסת ככה לאמצע המטבח, ועוד מפריעה באמצע הקוגל…ראיתי אימה בעיניים שלה. אולי עכבר במטבח שלה? לרגע גיחכתי, כל השכנות שלי יודעות שהיא האישה היחידה בתבל שלא מפחדת מעכברים. ואז היא הסתכלה אלי, ואמרה ביובש: תתקשרי דחוף לאבא שלך. קרה משהו. "אז למה הוא לא התקשר אלי?" אמרתי קצת נרגזת "התקשרו אלייך בלי סוף ואת לא עונה לטלפונים", מיהרתי לצלצל לאבא שלי. היה תפוס. בנייד ראיתי עשרים שיחות שלא נענו. פתאום שני הטלפונים צלצלו בו זמנית. "את נורמלית? את לא עונה לטלפונים? מה קורה איתך?" אחותי שואגת מהעבר השני של הקו. גם היא נוקטת בטקטיקת ההישרדות הזו. תכעסו, תאשימו, תדשדשו בפרטים, תטביעו בהם את המתח הקורע, והעצב.

"זה אמא", היא התחילה פתאום לבכות. "בואי מהר לבית חולים, היא התמוטטה". וככה, גם אני כמעט התמוטטתי. היום הזה קרה כאילו אתמול, ההלם והשבר עדיין כאן איתי חיים ונושמים, אוכלים לי את הלב. אמא שיחקה בתפקיד הראשי בחיינו, אוחזת בשרביט ביד רמה. בין הסירים המהבילים, לניקיון הבית. היא הייתה מעורבת בכל תחום, אני זוכרת שישבתי עם התינוקת בת החודשיים שלי, שצרחה יום ולילה, והיא קלטה את המצוקה שלי בלי מלים. "מתוקה שלי למיטה ועכשיו!" היא הובילה אותי אל מיטת הנוער הישנה שלי שהדיפה ריח סדינים מעומלנים. "אני אטפל בה עד שתתעוררי". נרדמתי לשינה הכי מתוקה ונפלאה שזכרתי מעודי. אח, אימא. איזה חלום מתוק. הזיכרונות מתעופפים לי, מתערבבים לי. אני יושבת במטבח, מצווה על עצמי לכבות את האינטואיציה שלי. הנה, שוב אני מריחה שמשהו עומד לקרות, וכשעשן מדגדג אצלי בנחיריים- יש אש. יש. מה, יכול להיות שמשהו דרמטי מאוד יתרחש פה במטבח הזה, של אבא?